ככה התחלתי את הסופ״ש

יום חמישי, ה-30.6.2011, אני מתעוררת בבוקר מוקדם על מנת לחזור עוד קצת על החומר לקראת המבחן שבצהריים. באיזור 8:00 החלטתי שמספיק לבינתיים ואני אלך לנקות קצת את הראש לפני הבחינה בקניון עם אימא שלי.
באיזור 11 חזרנו הביתה, ככה שנישאר לי עוד שעה בערך עד למבחן- זמן מעולה לחזרה נוספת על החומר, במיוחד זה שלא הספקתי לחזור עליו בבוקר.
עליתי לחדר שלי, סידרתי את המיטה (ייקית, מה לעשות) ואז- בום!
הזרת נתקעה לי ברגל של המיטה, שעה לפני שאני צריכה לצאת לכיוון האוניברסיטה.
בהתחלה זה היה כמו כאב רגיל של מכה כזו ופתאום, אחרי 2 דקות, זה התחיל לכאוב נורא!!
אני פורצת בבכי תמרורים לאימא שלי שבינתיים מורחת לי משחה (טראומיל לפי שמתעניין), שמה קרח (משהו שמיועד למכות כאלו) ופוקדת עלי לשכב עם הרגל למעלה עד שאני אצטרך לצאת למבחן, אח"כ חובשת לי את הרגל ומקפיצה אותי לאוניברסיטה.
ככה מצאתי את עצמי יושבת במבחן עם רגל כואבת ומנסה לענות על שאלות בסמנטיקה (שזה בלי קשר לרגל כואבת לא קל במיוחד).
כמובן שלחזור מהאוניברסיטה בכוחות עצמי אני לא יכולה כי ההליכה לאוטובוס וממנו הביתה היא ארוכה ואני בקושי הולכת מטר, ככה שהייתי צריכה להטריח את אימא שלי גם להחזיר אותי מהאוניברסיטה.
התיכנונים של אירועי "לילה לבן" בת"א בוטלו כמובן, ואני מוצאת את עצמי שוכבת בסלון עם אצבע כחולה ונפוחה:

הלבן זה כמובן הקרם- טראומיל ולא שאריות לק או משהו כזה.

למחרת קמתי והתוודתי שעדיין כאב, הרגל עדיין כחולה ואפילו יותר ממה שרואים בתמונה למעלה (היא צולמה שלוש שעות אחרי המכה עצמה).


נשארתי בבית כל שישי וכל שבת, בקושי יכולה ללכת נורמלי וגוררת רגלים.




בשבת בבוקר האצבע עדיין הייתה כחולה ולא היה ספק שזו כנראה לא מכה רגילה, במיוחד לאור העובדה שאני לא מצליחה להזיז את הזרת או את שתי האצבעות שצמודות לה.


היום בבוקר הייתי אצל הרופא משפחה שחשד שזו פריקה והפנה אותי לטראומוטולוג, שזה בעצם אורטופד של טראומה לפי מה שהבנתי.


ואז הגיעה הקביעה: "שברת את הזרת, אפילו בלי צילום רואים וחבל סתם לצלם", נושמת לרווחה שזו לא פריקה ושלא צריך להחזיר את העצם למקום, נשלחתי לאחות לחבישה.
אז חבושה בשלושת האצבעות של רגל ימין (למשך 10 ימים) ומצויידת עם 7 ימי מחלה, ככה התחלתי את השבוע(:






אולי זה מוזר שאני מחייכת אבל הסיפור הזה מצחיק אותי, אמנם כואב לי ואני צולעת, אבל בזכות זה אני אסיים את העבודות של הלימודים קודם ואפילו אצליח לחסוך כסף, כי הפעם, בניגוד לימי מחלה הקודמים שלי, אני באמת לא יכולה לצאת מהבית(:


שיהיה לכולנו שבוע טוב!


נ.ב.- יודעת שזה נהיה יותר יומן אישי מבלוג אבל מי אמר שאני חייבת לכתוב רק על קוסמטיקה, טיפוח ולקים? דווקא נחמד לי לספר את החוויות שלי לעולם(:

רופא שיניים - לא לבעלי לב חלש

פעם בתקופה כואבת לי השן, אני הולכת לרופא שיניים שלי שאומר שהוא לא רואה כלום ולבוא בפעם אחרת, אולי אז יראו משהו.

הרומן הזה נמשך כמה שנים טובות, עד שביום אחד החלטתי לעשות לזה קץ ולקבוע תור נוסף.

בשעה 7.30 בבוקר, התייצבתי אצל הרופא שיניים, אחרי צילומים אין סוף וניקוי אבנית, הרופא החליט - מחליפים את הסתימה של השן הכואבת, אחרי כמעט 20 שנה הגיע הזמן, ובאותה הזדמנות הוא יטפל בשן נוספת שניראה שדורשת סתימה.

שן 36 - השן הבעייתית, שן 37 הצטרפה לחגיגה גם כן.

אני מגיעה לתור שנקבע לי, בידיעה שיש לי רק 2 סתימות לעשות וזה לא כזה נורא, אבל פה הייתה הטעות שלי, זה היה נורא!

בזמן שהרופא חופר לי בשן ומוציא את הסתימה הישנה הגיעה ההכרזה: "זה טיפול שורש".

אני, שגם ככה שונאת טיפולי שניים, מתחילה להילחץ, אמנם עברתי כבר פעם טיפול שורש, אבל זה היה לפני כמעט 10 שנים. זריקות ההרדמה כמובן עזרו לטשטש את הכאב ואת האי נעימות בזמן הטיפול, שאותו כמובן שאני אחסוך מכן,  אבל הכאב של אחרי ההרדמה הוא זה שפחדתי ממנו.

אחרי 5 שעות ההרדמה החלה לדעוך לקחתי כדור כי ידעתי שיכאב והיה בסדר גמור, עד כמה שיכול להיות אחרי טיפול שורש.

נקבע לי תור להיום בבוקר לסיום הטיפול, כאילו לא הספיקה השעה וחצי טיפול ביום קודם לכן.

שוב הגעתי למרפאה בידיעה שיש רק לעשות סתימה קבועה, שזה לא משהו נורא כ"כ, ושוב מסתבר שטעיתי - הטיפול שורש לא הסתיים.

שוב התחילו החפירות בשן בניסיונות לנקות את האיזור של השורש, שוב היו כאבים כי מסתבר שהשיניים שלי רגישות ואם לרוב אנשים לא צריכים בכלל הרדמה למה שעשו לי היום, אני צריכה 3 זריקות.

אחרי שעתיים של טיפול גם היום, הסתיים לו הטיפול שורש מותיר אותי אמנם בלי חור בשן אבל עם חור בכיס - למה טיפולי שניים צריכים להיות כאלו יקרים?!

עצה ממני אליכם - תמיד שמתחיל לכאוב לכו לרופא השיניים, זה מונע כאבים חזקים יותר וטיפולים יקרים יותר בהמשך.